Enrico Macias à Woippy

Photo du quotidien « Le républicain lorrain »

Ca va bouger à Woippy

S’articulant autour de la journée Journée mondiale de la diversité culturelle pour le dialogue et pour le développement, la municipalité woippycienne organise ses premières Rencontres musicales Orient-Occident, les 20, 21 et 22 mai.

[videofile]https://enricomaciasloriental.fr/WordPress/wp-content/uploads//2011/05/Video-de-la-chaine-du-coeur-Portrait-dEnrico-Macias.mp4[/videofile]

La soirée d’ouverture de la première édition du « Dz world Music », abritée lundi soir par le palais de la culture Malek Haddad, a été originale à plus d’un titre ; le public constantinois a redécouvert un genre musical rarement mis en avant lors des différentes manifestations musicales nationales : la musique celte. 

Lamine Benzaoui

Article paru sur EL WATAN

Il est 20 h mercredi soir quand la femme d’un ami me téléphone. « On ne peut pas aller au concert d’Enrico Macias. C’est dans une heure. Les places sont au dernier rang mais si tu les veux, passes les prendre et file, le concert commence dans 1 heure. » Aucune hésitation de mon côté : « Chérie, prépares toi, je passe te prendre dans 10 minutes pour aller au Eichal Hatarbut Auditorium ».

Enrico Macias. Toute mon enfance. Dans la voiture, mon père venu d’Algérie n’écoutait que ses K-7 à lui. Tous ses concerts. Une sorte de nostalgie du temps d’avant. D’Enrico, je connais presque tous les titres. Je l’ai d’ailleurs vu à cinq reprises à l’Olympia lorsque je vivais en France. Mais à mon dernier déplacement, je l’avais trouvé fatigué et peu entraînant, j’avais donc décidé de m’arrêter là et de garder le souvenir du Macias de ma tendre enfance.

La salle est pleine à craquer. Ici et là une place vide mais rien de plus. Le public est mixte. Des francophones de France et d’Afrique du Nord. Et beaucoup d’Israéliens aussi. Surprenant pour moi qui pensais me retrouver à Deauville à 5000 km de Deauville.

De là-haut, il fait chaud et la production du spectacle n’a pas pensé à mettre un écran géant. La salle s’éclaire et en tout petit, on voit une belle brochette de musiciens. Enrico Arrive. C’est l’ovation à l’israélienne ; c’est à dire, un peu molle mais qui vient du fond du cœur. Pas de youyous ici. Juste des applaudissements.

Enrico est visiblement en forme. Il échange avec son public en français et avec quelques phrases en hébreu. Il met le feu en reprenant ses plus gros succès. Plus il enchaîne les chansons, plus je vois les images de mon enfance défiler. Le Mendiant de l’amour, Oh Guitare, Solenzara, Les filles de mon pays, Juif espagnol et bien sûr, J’ai quitté mon pays.

Au milieu du spectacle il s’arrête pour recevoir un diplôme de Docteur ès Musique de l’université de Tel-Aviv. Un honneur national. A partir de maintenant, le public est chauffé à blanc. En bas de scène, des femmes se lèvent enfin pour danser. La sécurité demande aux femmes de s’asseoir mais elles reviendront. Et toujours plus nombreuses. Si bien que la sécurité qui refusait que les gens dansent lors du concert (étrange, je sais…) ne dira presque plus rien.

Après 2 heures d’un show incroyable, d’un Enrico en grande forme, ils sont presque 300 à danser devant Enrico Macias. Il est en grande forme. Puis, à la demande du public, il accepte de se lancer dans des improvisions. L’Oriental est la chanson la plus demandée. Il s’exécute en compagnie de ses formidables musiciens.

Parmi ces derniers, des Algériens, des Kabyles. Des maîtres dans l’art de donner la chair de poule aux spectateurs. Des élèves de Cheik Raymond qui, visiblement, ont parfaitement appris de lui. De la vraie musique arabo-andalouse. D’ailleurs, le duo avec l’Israélienne Yasmin Lévy, au milieu du spectacle et en Ladino, en a séduit plus qu’un. Malgré son ventre de femme enceinte de 9 mois, Lévy est exceptionnelle.

Bravo Enrico. Bravo et merci pour tout. Pour ta carrière, pour tes chansons, pour tes musiciens, pour tes techniciens. Bravo et merci de m’avoir redonné goût à tes concerts, de m’avoir donné l’envie d’acheter ton dernier album. Bravo Enrico. Tout simplement Bravo.

Par Nathan Guedj – JSSNews

Article paru dans JSSNEWS

AVERTISSEMENT DE LORIENTAL
La traduction de cet article n’est en AUCUN CAS une traduction littérale. Elle n’est la que pour donner une indication et une idée au public français d’Enrico Macias qui ne déchiffre pas l’hébreu, comme c’est mon cas.
Aucun grief ne peut être porté à Enrico Macias ou à l’auteur de cet article sur la base des propos traduits ici. Certaines phrases trop incertaines n’ont pas été traduites
Ce lieu étant un lieu de partage destiné à transmettre le message d’Enrico Macias et donc à l’aider à soutenir le pont qu’il construit entre les cultures et les peuples, c’est une évidence pour nous de laisser l’article en hébreu, tout comme nous avons publié des articles en turc. Chaque fois que c’est possible, nous essayons de donner le sens de ces articles pour le public français mais dans tous les cas nous sommes heureux que l’ensemble du fidèle public d’Enrico Macias, toutes nationalités, religions et cultures confondues, puisse trouver son bonheur en ces lieux autour de monsieur ENRICO MACIAS. La est notre seule motivation.

S’AIMER DE NOUVEAU EN CHANSONS ET EN SOUVENIRS
Même si sa voix n’est plus la même, Enrico Macias n’a eu aucune difficulté à balayer son fidèle public venu à l’auditorium Mann à Tel Aviv avec les vagues nostalgiques de sa voix.
La force du lien entre son auditoire et Enrico Macias dans le pays ne peut être comprise par un étranger. Sur la grande scène du performing Arts Center, cet homme se sent vraiment à la maison et, en quelque sorte, dès que la première lumière s’allume sur scène, le grand hall se trouve ramené à la dimension d’un salon intime, chaleureux et protecteur.
Macias n’a pas de jeux préliminaires pour stimuler le public ou s’échauffer. On connait son amour et il jouit pleinement de la tempête d’applaudissements du public pour ce qui est plus qu’un chanteur vénéré, mais un souvenir d’enfance, de sa voix et des sons de la maison.
Dans une rangée derrière, une jeune femme me demande avec des yeux brillants si je sais écrire en français. Elle veut écrire pour chanter sur scène : « Je suis venue ici en mémoire de mon père maintenant dans le ciel. Merci Enrico pour les souvenirs ». « Oui » dis-je.
Il est probable que pour les milliers de spectateurs présents pour les six concerts de Macias en Israel pour lesquels tous les billets sont déjà vendus, cet évènement dépasse largement le spectacle musical. Macias a toujours été une voix fière de sa communauté qui refusait de se taire, la voix de la France qui se bat chaque jour pour le consensus.
Donc même si la voix n’est plus la même, ce n’est pas vraiment important. Ses performances vont bien au-delà, assuré du soutien d’excellents musiciens qui le portent au son de la guitare, de la derbouka, de l’oud, du violon et de son grand public, pour rester un grand jusqu’à la fin du monde. C’est une histoire d’amour inconditionnelle et qui, en tant que telle, ne peut que gagner.
« Merci » dit Enrico Macias en ouverture Je vous souhaite de joyeuses fêtes. Je me sens bien. Je me sens en famille » poursuit-il en hébreu. Je suis chez moi en Israël ». Il dédie ce spectacle à son impresario et producteur en Israël depuis 1967, actuellement souffrant et donc absent. Il lui souhaite un prompt rétablissement. Il émet aussi le souhait, lors de son prochain retour en Israël, d’avoir comme invité d’honneur, au premier rang de cette salle, le jeune Gilad Shalit.
Mais cette soirée est également une soirée d’exception durant laquelle il reçoit le grand prix annuel de l’association des artistes israéliens pour son soutien et sa contribution à la culture israélienne.
Au cours de ce concert il chante « Mélisa » mais aussi « Le grand pardon », une très belle chanson qui veut réconcilier les deux frères Israël  et Ismaël, les deux fils d’Abraham, comme a toujours cherché à le faire Enrico Macias sur scène avec ses musiciens juifs et arabes. Il interprète aussi « pour toutes ces raisons, je t’aime », chanson nostalgique en mémoire de son amour en exil dans l’espace. Il chante du fond du cœur et sa guitare le porte pour nous transmettre son émotion et sa nostalgie.
Les chansons comme « la femme de mon ami », Solenzara », « Zingarella », Oh guitare, guitare », remplissent la salle d’excitation et le concert devient une petite fête. Il chante avec fierté d’être un juif séfarade, grec, Arménie, français. Il parle de la vie des juifs et des musulmans au temps de l’âge d’or en Andalousie, avant l’arrivée d’Isabelle la catholique et invite la reine du Ladino, Yasmin Levy, à chanter avec lui sur scène.
Yasmin Levy s’est produit avec Enrico Macias le mois dernier sur les planches de L’Olympia à Paris et a enregistré un duo avec lui pour son dernier album, « voyage d’une mélodie ». Elle apparait sur scène dans une longue rode qui cache pourtant difficilement le ventre d’un huitième mois de grossesse.
« Malgré son état, elle me fait l’honneur d’être avec moi sur scène ce soir » a déclaré Enrico Macias avant de lui baiser la main. Ensemble, ils chantent magnifiquement en ladino « Mi Corason » et Adio Kerida ». C’est le moment d’une rencontre exceptionnelle de deux grandes forces vives.
Enrico Macias est un pont qui relie les mondes, un pont entre les personnes, entre les cultures et entre hier et demain. Et cette relation est importante à préserver.

גם אם קולו כבר לא כשהיה, אנריקו מסיאס לא התקשה לסחוף את הקהל הנאמן שלו שהגיע להיכל התרבות בתל-אביב כשהוא מציף בקולו גלים של געגוע לימים אחרים ולצרפת האחרת
מרב יודילוביץ’

את עוצמת הקשר בין אנריקו מסיאס לקהל שלו בארץ, זר לא יבין. על הבמה הגדולה של היכל התרבות, האיש הזה מרגיש הכי בבית ואיכשהו, באורח פלא, מרגע פקיחת אור ראשון על הבמה, התכווץ והפך האולם הרחב לסלון אינטימי, חם ומגונן.

מסיאס לא צריך משחקים מקדימים כדי לעורר את הקהל או להתעורר. הוא מתענג על אהבתו, נהנה עד תום ממחיאות הכפיים ומשאגות הקהל שעבורו הוא לא עוד זמר נערץ, אלא זיכרון צלילי ילדות וקולו של הבית. בשורה שמאחורי, שואלת אישה צעירה בעיניים נוצצות אם אני יודעת לכתוב בצרפתית. « כן », אני משיבה והיא מבקשת לכתוב לזמר שעל הבמה: « באתי לפה לזכרו של אבא שלי שעכשיו בשמיים. תודה לך אנריקו על הזכרונות ».

סביר להניח שגם עבור אלפי הפוקדים את ששת המופעים של מסיאס בישראל, שכל הכרטיסים להם נמכרו זה מכבר, האירוע הזה הוא הרבה מעבר למוזיקלי. מסיאס היה ויישאר תמיד קולה הגאה של קהילה שלמה אשר סירבה להיות מושתקת, קולה של צרפת האחרת, זו שנלחמת יומיום על דרכה לקונצנזוס.

אז גם אם הקול כבר לא כשהיה והמעוואלים מלאי כוונה אבל רחוקים מביצועי העבר, זה לא באמת משנה. למסיאס יש רשת הגנה של הרכב נגנים מצוין שעוטף אותו בצלילי הגיטרה, הדרבוקה, העוד והכינור החשמלי ויש קהל נהדר שילך אחריו עד סוף העולם. זה סיפור על אהבה שאינה תלויה בדבר וככזה אפשר רק לנצח בו.

« ישראל היא הבית, המשפחה »

« תודה רבה », פותח מסיאס בעברית ומאחל לבאים חג שמח. « אני מרגיש טוב. משפחה שלי, הקהל הזה », הוא ממשיך בעברית, « ישראל היא הבית שלי ». את המופע הזה בהיכל התרבות הוא ביקש להקדיש לאמרגן ולמפיק שמואל צמח, שמייצג אותו בישראל מאז 1967, אז נפגשו לראשונה ביום העצמאות. « צמח, שהכיר לי את הקהל הישראלי ובזכותו אנחנו נפגשים גם הערב, אינו בקו הבריאות והוא חסר לי כאן. אני מאחל לו רפואה שלמה ». את המופע הזה הוא יקדיש בהמשך גם לגלעד שליט ויבטיח: « בפעם הבאה שאחזור אליכם אני מקווה שאוכל להזמין את גלעד לשבת פה בשורה הראשונה כאורח הכבוד שלי ».

הערב הזה, כמו המופע כולו, הוא אירוע של מחוות גדולות. וככזה, קצת לפני שהמופע נכנס לשגרת יומו, עלה לבמה מושיק טימור להציג את הפרס על מפעל חיים שהחליטו להעניק למסיאס מטעם אגודת אמני ישראל על תרומתו לתרבות. « משפחת אמני ישראל מצדיעה לאנריקו מסיאס, יהודי חם, אוהב ישראל שמביא המון כבוד לכולנו ונושא את שם ישראל על במות העולם כולו, על תרומתו לתרבות ולאמנות בישראל ועל תמיכתו בעם ישראל ובמשפחת אמני ישראל », קרא טימור את הנימוקים.

בביקורו הקודם בישראל, ב-2007, היה זה פרס מטעם משרד הביטחון שהוענק למסיאס על תרומתו למורל החיילים במלחמות ישראל, מששת הימים ועד צליחת התעלה. גם הפעם הוא זכה לחיבוק מהמקום שבדרך כלל מפרגן מעט מדי ומאוחר מדי – ולמרות זאת, באורח פלא, רואה במסיאס חלק בלתי נפרד מעצמו.

הוא ישיר את « הו מליסה » הנוסטלגי ואת « הסליחה הגדולה » (Le Grand Pardon), שיר יפהפה שמבקש לפייס בין ישראל לישמעאל, שני בניו של אברהם, על הבמה של מסיאס שחולקים לאורך כל השנים מוזיקאים יהודים וערבים. הוא ישיר את « מכל הסיבות האלה אני אוהב אותך » שנוגע גם הוא בזכרונות, בגלות ובמרחבי האהבה. הוא שר מהלב, פורט בגיטרה על נימי הרגש ומציף גלים של געגוע.

גם שירים כמו « אשת חברי », « סולנזארה », « זינגארלה », « הו גיטרה », « נערות ארצי » והתפילה שהוא נושא, « ימלוך אדושם לעולם. אלוהיך ציון לדור ודור », ממלאות את האולם בהתרגשות שתהפוך עוד מעט לחגיגה. הוא שר בגאווה על היותו יהודי ספרדי, יווני ארמני, צרפתי זר. הוא מדבר על החיים המעורבים של יהודים ומוסלמים באנדלוסיה של תור הזהב, לפני הגעתה של איזבל הקתולית, ומזמין את מלכת הלדינו הישאלית, יסמין לוי, לשיר איתו על הבמה.

לוי, שהופיעה עם מסיאס רק בחודש שעבר על במת האולימפיה בפריז והקליטה איתו דואט שמופיע באלבומו האחרון, עולה לבמה בגלימה ארוכה שמתקשה להסתיר בטן של חודש שמיני. « למרות המצב שלה היא עושה לי כבוד ותופיע

איתי הערב », אומר מסיאס לקהל ומנשק את ידה. ביחד הם שרים להפליא בלדינו את « Mi Corazon » ואת « Adio Querida » ופותחים שערי שמיים. ברגע הזה, מפגש נדיר של שני כוחות אנרגטיים גדולים, נדמה שהבמה מוארת כולה בשירתם.

40 שנה עומד אנריקו מסיאס על הבמה בהיכל התרבות. 40 שנה הוא מחזיק קהל נאמן ששומר לו אמונים וכשהוא שר במחרוזת הסיום שלו « כל העולם כולו, גשר צר מאד », נדמה שהוא יודע בדיוק על מה הוא שר. אנריקו מסיאס הוא גשר שמחבר בין עולמות, בין אנשים, בין תרבויות ובין אתמול למחר. ואת הקשר הזה חשוב לשמר.

 Article ICI